מסע בזמן: מי התנקש ברוזן ברנדוט?

ב-17 בספטמבר 1948 נורה למוות הרוזן פולקה ברנדוט אשר שימש כמתווך מטעם האו"ם בין ישראל למדינות ערב. לפניכם סיפור ההתנקשות וחקירת המשטרה

23/09/2012 15:38:08 | מערכת האתר
הרוזן ברנדוט, משה שרת ונציגי האו"ם הרוזן ברנדוט, משה שרת ונציגי האו"ם
הרוזן פולקה ברנדוט הרוזן פולקה ברנדוט
כהן וזטלר. המתנקשים כהן וזטלר. המתנקשים

הרוזן פולקה ברנדוט, אחיינו של מלך שוודיה, נולד ב-1895. ברנדוט רכש השכלה במכללה צבאית ובהמשך נתמנה ליושב ראש הצלב האדום השוודי, תפקיד בו כיהן במהלך מלחמת העולם השנייה.

במסגרת תפקידו, עסק בחילופי שבויים לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, והיה מעורב במגעים עם בכירים נאצים, ובהם היינריך הימלר, ראש ה-S.S. ישנם חילוקי דעות לגבי חלקו של ברנדוט בהצלת יהודים בתקופה זו, כאשר הוא ותומכיו טענו שסייע בהצלת אלפי יהודים, בעוד שחוקרים אחרים טוענים שהתנגד בתוקף לשחרור יהודים במסגרת עסקאות השבויים, עליהן נשא ונתן עם מנהיגי הנאצים. 

אחרי סיום המלחמה החל לעבוד במסגרת האו"ם, ובמאי 1948 מונה למתווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל (שנוסדה ששה ימים קודם-לכן) לבין מדינות ערב. עם כניסתו לתפקיד, נשא ונתן ברנדוט על יצירת הפוגה בקרבות, אותה השיג ב-10 ביוני 1948.  

אחרי ההפוגה פרסם תכנית מדינית שהייתה שונה מהחלטת האו"ם מנובמבר 1947, בכך שקבעה שתוקם קונפדרציה בין ישראל לירדן, הנגב לא יימסר לישראל, אלא לערבים, כמו גם ירושלים (שבהחלטת האו"ם נועדה להישאר תחת שלטון בין-לאומי, והגליל המערבי, יימסר ברובו ליהודים. חיפה ונמל התעופה בלוד נועדו להיות שטח בין-לאומי). תכניתו של ברנדוט נדחתה על ידי מדינות ערב (למעט ירדן). ישראל אמנם דחתה את התכנית, אך הסכימה לדון בה.  

אחרי סיום ההפוגה הראשונה, התחוללו עשרה ימי קרבות בהם זכתה ישראל להישגים ניכרים, וברנדוט החליט להציע שינויים בתכניתו המקורית, אך עדיין הותיר את ירושלים והנגב מחוץ לשליטת ישראל. העובדה שברנדוט נתפס כעוין למדינת ישראל גרמה לפעילים של מחתרת לח"י שישבו בירושלים (מאחר שלפי החלטת האו"ם ירושלים לא סופחה רשמית לישראל, פעלו בה המחתרות גם לאחר שהתפרקו בשאר המדינה) להוציא אזהרה פומבית נגדו, שכללה איום מפורש על חייו. 

יום אחרי פרסום תכניתו השנייה, ב-17 בספטמבר 1948, הגיע ברנדוט לפגישות בירושלים העברית, ושם נעצר רכבו על ידי מה שנראה היה כג'יפ צבאי ישראלי. מתוך הג'יפ יצאו מספר אנשים, ואחד מהם פתח באש לעבר יושבי המושב האחורי ברנדוט ועוזרו הצרפתי, הקולונל אנדריי סארו, והרג אותם. 

הריגתו של מתווך מטעם האו"ם בידי גורמים ישראליים יצרה בעיה דיפלומטית חמורה מאוד לממשלת ישראל. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, הורה למפקח הכללי של משטרת ישראל, יחזקאל סהר, לגלות ולתפוס את האחראים לרצח. במקביל לחקירה, הכריזה הממשלה על לח"י ועל הארגון שנטל אחריות להתנקשות - "חזית המולדת" - כעל ארגוני טרור, והורתה על פירוקם. על המשטרה הוטל לעצור את חברי הארגונים הללו ("חזית המולדת" היה בפועל שם כיסוי של אנשי לח"י בירושלים).

ביצוע המעצרים בירושלים בידי משטרת ישראל, היתה הפעולה הראשונה של מדינת ישראל בירושלים, אשר ביטאה את נחישותה של הממשלה לספח את ירושלים כחלק ריבוני של מדינת ישראל. בתוך ימים ספורים זיהתה המשטרה את האחראי לרצח כיהושע זטלר, מפקד הלח"י בעיר, אך בשל העדר הוכחות ומחשש ליצירת סערה דיפלומטית – נמנעה ממעצרו. 

שאר המתנקשים (אלה שהשתתפו בהתנקשות בפועל), יהושע כהן (היורה), יצחק בן-משה, אברהם שטיינברג ומשולם מקובר, לא זוהו באותה עת ונחשפו רק לאחר שנים רבות. יהושע כהן היה בהמשך ממייסדי שדה בוקר, גויס לשירות הביטחון, ושימש במשך שנים כשומרו האישי וידידו הקרוב של ראש הממשלה לשעבר, דוד בן-גוריון. 

אחרי ההתנקשות נגנזה תכניתו של ברנדוט והגבולות בפועל נקבעו בתום הלחימה במסגרת שיחות על שביתת נשק, אשר נוהלו בידי מחליפו של ברנדוט, ראלף באנץ'.