העשרה 

בחליל צד ישנם 17-18 חורים (מלבד הפיה ופתח הצינור בקצה החוליה האחרונה) אשר יכולים להיות פתוחים או סגורים, בהתאם למצב השסתומים שלהם. לכל חור יש שסתום, אך כל שסתום שונה בגודלו ובאופן הפעלתו. רוב החורים הינם בגודל אחיד, אך ישנם שלושה חורים שגודלם קטן מגודל שאר החורים.

בזמן הנשיפה, חלק מהאוויר אשר ננשף על ידי הנגן, נכנס לתוך הצינור דרך הפיה, מסתחרר בתוכו, רועד, ויוצא החוצה. רוב האוויר יוצא בחזרה דרך הפיה, והשאר יוצא דרך החורים הפתוחים וקצה הצינור. רעידת האוויר בתוך הצינור היא הצליל שאנו שומעים.

למרות שישנם כלי נשיפה רבים המכונים חליל, חליל הצד נפוץ בעיקר במוזיקה קלאסית, החל מראשית המאה ה-17 (בצורתו העתיקה) ועד ימינו, והוא משמש כחוליה חשובה בתזמורת סימפונית. חליל הצד נפוץ גם בג'אז, ברוק מתקדם ובמוזיקה אירית מסורתית.

לחליל הצד יש צליל רב-גוני. צליליו הנמוכים הם רכים וחלשים, האמצעיים נעימים ועדינים, ואילו הגבוהים חזקים, חדים ומבריקים. בתזמורת מנגן החליל לרוב ברגיסטר הגבוה, מפני שהוא אחד הכלים הבודדים המגיעים לגובה זה בקלות, ובצליל שאינו צווחני. אצל אנשים רבים יוצר צלילו של החליל תחושה "קסומה" ו"מרחפת", ואחת היצירות המפורסמות בה מנוצלות תכונות אלו של החליל הינה "מנוחת אחר-הצהריים של פאון" מאת קלוד דביוסי. כן רבים מדמים את צלילו לצליל ציוץ הציפורים, ואכן ביצירות תוכניתיות רבות מבוצע תפקיד הציפורים בידי החליל (לדוגמה: "קרנבל החיות" מאת קמיל סן-סאנס, "פטר והזאב" מאת סרגיי פרוקופייב).

על פיית הקלרנית מורכב "עלה" - פיסת עץ דקה שמוחזקת על ידי ליגטורה (טבעת שנסגרת העשויה מתכת, עור, או לפעמים חומר אחר). הנשיפה בכלי מרעידה את העלה וגורמת להיווצרות הצליל. פייה ועלה דומים קיימים גם בסקסופון - אך בגדלים שונים. הקלרנית הוא בעצם משפחה של כלים, המשפחה הגדולה ביותר מכל כלי הנשיפה. חלק ממשפחת הקלרניתות נדיר ולרוב משתמשים בקלרניתות הנפוצות יותר כיום.

הקלרנית נפוץ במגוון הרכבים וסגנונות שונים. בתחום הקלאסי הוא מופיע בתזמורות סימפוניות, הרכבי קלרניתות, וכמו כן גם בהרכבי כלי נשיפה מעץ (כמו חמישיית כלי נשיפה מעץ) ומגוון הרכבים קאמריים אחרים. בנוסף הקלרנית גם כלי סולני. בתחילתו של הג'אז היה הקלרנית כלי מוביל בסגנון הג'אז של ניו אורלינס ובדיקסילנד. בתקופת הסווינג היה הכלי המוביל ביותר. לאחר מכן שלטו כלים אחרים אך תמיד היו מספר נגנים שנגנו בו בכל סגנון, ופריצה משמעותית הגיעה בתחום הג'אז המודרני והמוזיקה המאולתרת.

ראשיתה של החצוצרה בעת העתיקה. בימי עם ישראל במדבר נצטווה משה על עשיית שתי חצוצרות כסף לצורך עבודת המשכן (במדבר י'). כלי נגינה דומים לחצוצרה נוצרו גם במצרים העתיקה ובממלכות המזרח פרס, טיבט, ביזנטיון, מונגוליה ועוד. החצוצרה שימשה אז לתהלוכות צבאיות ולטקסים חגיגיים אחרים.

בתזמורת המודרנית משתמשים בדרך כלל בשתי חצוצרות ויותר. החצוצרה היא לרוב כלי הסופרן הגבוה ביותר בקבוצת כלי הנשיפה ממתכת.

מאז תחילת השימוש בחצוצרה, שימושה המרכזי היה בתרועות. צלילה החד והחזק של החצוצרה מתאים לכל סוגי התרועות. הנה מספר דוגמאות לתרועות נפוצות כיום:
תרועת יזכור - תרועה איטית בדרך כלל המסמלת כאב. בישראל משמשת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וביום הזיכרון לשואה ולגבורה. בזמן נגינת התרועה מורידים את הדגל לחצי התורן.

• תרועת הרמת הדגל - תרועה מהירה בסגנון מארש. משמשת בישראל בעיקר ביום העצמאות כאשר מרימים את הדגל לראש התורן לאחר יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
• תרועת השכמה - תרועה מהירה בדרך כלל המשמשת להשכמה בבוקר.
• תרועת כבוד - תרועה שמשמשת בטקסים או אירועים לכבוד בעלי כבוד. בישראל מנגנים אותה, לדוגמה, בעת כניסת הנשיא.

גם כיום יש שימוש רב בתרועות חצוצרה בצבאות ברחבי העולם, וכמובן גם בצה"ל.

בימינו החצוצרה לוקחת חלק כמעט בכל סוגי המוזיקה, ממוזיקה קלאסית, דרך ג'אז, מוזיקת עולם, סקא, פאנק - Punk וגם Funk, בלוז ועד פופ.

הבריטון משמש בסגנונות והרכבים מוזיקליים מגוונים: מוזיקה קלאסית תזמורתית וקאמרית, ג'אז, מוסיקה בלקנית, מוזיקה עממית ומארשים.

הבריטון מחולק למספר חלקים מרכזיים:

·         פיה - החלק שדרכו נושפים לתוך הבריטון. הפיה לא מחוברת בדרך כלל לבריטון באופן קבוע. זאת לצורך החלפה של הפיה אם צריך לפיה במידה אחרת ולצורך ניקוי. פיית הבריטון זהה לפיית הטרומבון משום מנעדם הזהה.

·         פעמון - האחראי על התהודה והגברת הצליל. הפעמון ממוקם במקביל לפיה (למעט בבריטון צעדות, אשר בו ממוקם בקצה הבריטון מטעמי נוחות). פעמון הבריטון הינו בצורת חרוט, בשונה מצורת פעמון החצוצרה והטרומבון אשר הם גליליים.

·         שסתומים - על השסתומים לוחצים לקבלת צלילים בגבהים שונים. לבריטון שלושה או ארבעה שסתומים הנמצאים במרכז הכלי. שילובים מסוימים של לחיצות מובילים לצלילים שונים. כאשר לוחצים על אחד השסתומים כיוון האוויר שזורם בצינורות של הבריטון מווסת, וגורם לשינוי האורך הכללי של הצינור, ככל שהאוויר עובר דרך ארוכה יותר מהפיה עד לפעמון - כך הצליל יהיה נמוך יותר ולהפך. חשוב להדגיש כי הנגן עצמו משפיע גם על גובה הצליל באמצעות נשיפת אוויר וכיווץ שפתיים כנגד הפיה. שילוב של נשיפה ולחיצה על השסתומים קובעת את גובה וטון הצליל המופק.

1. הצינורות העבים יותר ופעמונו הגדול – לצורך הפקת צלילים יותר מלאים ובעלי משקל במינעד הנמוך של הכלי.
2. שסתום או שניים המחוברים לפעמון הכלי ובלחיצה על כל אחד מהם לחוד וביחד בעצם נוסף לכלי אורך צינור אשר מאפשר לנגן להפיק צלילים מאוד נמוכים עד למנעד הטובה.

את טרומבון הבס ניתן לשמוע בדרך כלל בתזמורות סימפוניות (טרומבון בס אחד), תזמורות ג'אז (BIG BAND), תזמורות כלי נשיפה וצעידה אזרחיות, צבאיות ומשטרתיות ובהרכבים שונים ומגוונים, קטנים וגדולים.

גיטרה בס:
גיטרה בס היא כלי מיתר בעל 4 (על פי רוב), 5 או 6 מיתרים, המפיקה צלילים נמוכים. היא החלה את דרכה כתחליף חשמלי לקונטרבס. השימוש בגיטרה בס נפוץ במספר רב של סגנונות מוזיקליים, ביניהם רוק, ג'אז, פופ, רגאיי, מטאל, דיסקו, פאנק - Punk וגם פאנק - Funk.

כמו הגיטרה החשמלית, גיטרת הבס גם היא כלי נגינה מוגבר. רטט המיתרים נקלט על ידי קולטנים (מיקרופונים) הנקראים בלועזית פיקאפים ומתורגם לזרם חשמלי. זרם החשמל עובר באמצעות כבל אל המגבר שם הוא מוגבר, מתורגם בחזרה לצליל ומושמע. גיטרות בס הינן תמיד ארוכות יותר בכמה סנטימטרים מגיטרות חשמליות מפני שהצלילים נמוכים יותר, וכתוצאה מכך צריך מיתרים ארוכים יותר. (ככל שהמיתר יותר ארוך, כך הצליל יהיה יותר נמוך).

גיטרת הבס הראשונה שיוצרה באופן תעשייתי פותחה על ידי ליאו פנדר, שפיתח גם את הגיטרה החשמלית הראשונה, והוצאה לשוק על ידי חברת פנדר בשנת 1951. היא באה לענות על הצורך בעוצמת שמע גבוהה שהייתה נחוצה לסגנונות מתפתחים כגון הרוק'נ'רול, אותה הקונטרבס לא יכול היה לספק. יצרני גיטרות בס חשובים אחרים הם גיבסון, ריקנבקר, איבנז, וורוויק ומיוזיק-מן.

לאחר גיטרת הבס הגיעה לעולם גם גיטרת הבס האקוסטית, שדומה יותר במבנה לגיטרה אקוסטית מאשר לגיטרה חשמלית. היא בעלת תיבת תהודה, ולכן אינה זקוקה למגבר על מנת להישמע בעוצמה סבירה.

בגיטרה בס מספר רב של טכניקות נגינה:

• הטכניקה הנפוצה ביותר היא פריטה על ידי האצבעות. מתבצע בפריטה עם האצבע והאמה על המיתרים.
• פריטה עם מפרט. כאשר רוצים לנגן מהר, ולקבל צליל חד וברור יותר מהפריטה העמומה והאיטית יחסית על ידי האצבעות. (נעשה בפריטה באמצעות מפרט שימוש רב במוזיקת מטאל). 
• ישנה טכניקה של תיפוף (סלאפינג) על המיתרים. הסלאפ נעשה על ידי תיפוף עם האגודל על המיתרים.
• ישנה טכניקה של משיכת (פופינג) המיתרים. הפופ נעשה על ידי משיכה חזקה של המיתרים (בדרך כלל הגבוהים יותר), בעזרת האצבע או הזרת.

כלי ההקשה הם חלק בלתי נפרד מן התזמורת הסימפונית. אמנם הם הכלים המנגנים הכי פחות במהלך היצירה, אך כשהם מנגנים הם חשובים ביותר. ישנם מספר סוגי כלי הקשה שנוהגים לנגן איתם בתזמורת הסימפונית: מצלתיים, טימפני, קסילופון, מערכת תופים (סט), שליש, טמבורין (תוף מרים), ועוד. בכל תזמורת סימפונית, ישנם מספר אנשים שמנגנם על מגוון כלי ההקשה, ולעתים נגן אחד נאלץ לעבור או לנגן בו זמנית על מספר כלי הקשה. נגני כלי ההקשה נמצאים מאחורי התזמורת, בדרך-כלל בצד שמאל של הבמה.

כשהמלחין כותב לאחד מכלי ההקשה הוא מציין את שם כלי ההקשה או את הקיצור שלו (למשל תוף צעידה יסומן באותיות: S.D) לעתים על אותו התפקיד רשומים מספר כלי הקשה. כשהמלחין כותב לטימפאני (תוף דוד), הוא רושם בפרטיטורה (מכלול) איזה סוג של טימפני הוא רוצה, בדרך-כלל יש שניים או שלושה סוגים של טימפני שהמלחין רוצה ליצירה, בהתאם לסולם היצירה. בדרך-כלל מכניסים את כלי ההקשה מתי שרוצים "דופק"- אנרגיה ביצירה, בדרך-כלל בקטעים חזקים ועצמתיים, וגם בפתיחות של יצירות. למשל בקונצ'רטו של אדוורד גריג לפסנתר, את הפתיחה מנגן התוף.

התפקיד העיקרי של מערכת התופים במוזיקה קלה היא חיזוק הדגשים, תמיכה בבאס ושמירת הקצב.

כלי הקשה לדוגמה:

• תופים
• מצילה
• מצלתיים
• קסטנייטה
•  פעמוניה

פרט להנחיה של הביצוע המוזיקלי, למנצח תפקידים נוספים אפשריים והם: קביעת אופן התנהלות החזרות – אדמיניסטרטיבית ומוזיקלית, פירוש היצירה והנחלתה לכלל מבצעיה, הוספת הוראות ביצוע שאינן כתובות במקור (כגון דינאמיקה, קצב וכיוצא בזאת), ועוד.

מנצח קבוע של תזמורת (בניגוד למנצח אורח), מעורב בניהול האמנותי של התזמורת או להקת האופרה, מכונה לפעמים "מנהל מוזיקלי". מנצחים בכירים (כמו נגנים בכירים) זוכים לפעמים לתואר הכבוד האיטלקי מאסטרו.

תורת הניצוח נלמדת באקדמיה למוזיקה, במגמה העוסקת בכך. בין המנצחים רבים העוסקים רק בניצוח, ואחרים העוסקים בניצוח במקביל לפעילותם כמבצעים (פסנתרנים, כנרים וכדומה).

במהלך הופעתה של התזמורת פונה המנצח אל נגני התזמורת, ולפיכך מפנה את גבו אל הקהל. את פניו הוא מפנה אל הקהל קודם לתחילת נגינתה של יצירה, ועם סיום הנגינה, בעת מחיאות הכפיים. לעתים מוסיף המנצח דברי הסבר קצרים על היצירה.