תקופת ההתמחות 1958-1966 

בעשור השני לקיומה של המדינה, שככו גלי העלייה הגדולים. המערכות והתשתיות שהוקמו, התבססו והשתכללו. בד בבד, גבר המתח הביטחוני בגבולות הארץ. השגשוג הכלכלי, שנוצר בעקבות השילומים מגרמניה, והסיוע שהעניק העם היהודי בתפוצות לקליטת העלייה הגדולה, פינה מקומו למשבר כלכלי, שפגע בעיקר בעולים. המצב גרם לתסיסה חברתית, ובעקבותיה - הפגנות ושביתות.

בעשור זה, התנערה המשטרה מ"שאריות" סממני המורשת המנדטורית: הדרגות זכו לתארים עבריים מקוריים, פס הכסף הוסר ממצחיית כובע הקצין הבכיר, ובוטלה החגורה הצולבת. חלה הקלה בנוהלי המשמעת הקפדניים, ובבית הספר המשטרתי הועבר הדגש מאימונים צבאיים ללימודי משטרה.

בתקופה זו, שיפרה משטרת ישראל את היערכותה, תוך התמודדות עם ביקוש הולך וגדל לשירותי משטרה. אז החל תהליך מואץ של התמקצעות והתמחות בכל תחומי העשייה המשטרתית. ב- 1958, החל ארגון מחדש של משטרת ישראל בשני מישורים מרכזיים: הוגדרה מחדש חלוקת העבודה; נערכה הפרדה בין תפקידי יחידות המטה הארצי ליחידות השטח, ומספר המחוזות המשטרתיים הופחת מחמישה לשלושה (צפוני, דרומי, ת"א). כמו כן, גובש תקן כוח האדם והאמצעים, מערך החקירות הפך לזרוע יוזמת בלחימה בפשיעה, הופעלו שוטרי מקוף, ושולבו שוטרות במגזר המבצעי. הוקמו יחידות מיוחדות לטיפול בנוער עבריין, ובתל אביב הוקמה היחידה המרכזית שמטרתה ריכוז עבודות יחידות החקירה הנפתיות ליחידה מחוזית אחת. בשנת 1958 הוקם בית הספר לקצינים בכירים, ובשנת 1966 הוקם בית הספר לצוערי משטרה בחיפה. מוחשבו מאגרי מידע בתחומי התעבורה וכוח אדם. שוכללו המעבדות לזיהוי פלילי, והוקמה מעבדה ניידת, שנועדה לייעל את החקירות ביחידות השטח. במשמר הגבול שולבו לראשונה, החל משנת 1964, שוטרי חובה. ב- 24.5.60 הוקמה יחידה מיוחדת שטיפלה בחקירת אייכמן, ובהבאתו לדין. ב- 1965 בוצעו שינויים ארגוניים בתוך מחוזות המשטרה. בסיום התקופה הייתה המשטרה ערוכה מבחינה מקצועית להתמודדות עם האתגרים, שעמדו בפניה בשרתה את הציבור.